גמרא
פירוש
הָךְ דְּאָזְלָא בַּהֲדַהּ לְבֵי דִינָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן הַאי דְּלָא אָזְלָא בַּהֲדַהּ לְבֵי דִּינָא לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות יבום וחליצה ו׳:ט׳
סמ״ג מצוות עשה נ״א
סמ״ג מצוות עשה נ״ב
טור אבן העזר קע״ג:א׳
שולחן ערוך אבן העזר קע״ג:א׳
סמ״ג מצוות עשה נ״א
סמ״ג מצוות עשה נ״ב
טור אבן העזר קע״ג:א׳
שולחן ערוך אבן העזר קע״ג:א׳
ג רמב״ם הלכות יבום וחליצה א׳:י״ד
רמב״ם הלכות יבום וחליצה ג׳:ח׳
סמ״ג מצוות עשה נ״א
טור אבן העזר קנ״ט:ה׳
שולחן ערוך אבן העזר קנ״ט:ה׳
רמב״ם הלכות יבום וחליצה ג׳:ח׳
סמ״ג מצוות עשה נ״א
טור אבן העזר קנ״ט:ה׳
שולחן ערוך אבן העזר קנ״ט:ה׳
ה רמב״ם הלכות איסורי ביאה ב׳:ז׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ק״ח
טור אבן העזר ט״ו:כ״ו
שולחן ערוך אבן העזר ט״ו:כ״ו
סמ״ג מצוות לא תעשה ק״ח
טור אבן העזר ט״ו:כ״ו
שולחן ערוך אבן העזר ט״ו:כ״ו
ג
תוס׳ ד״ה הך. לרש״י יש חידוש בהבנת האיסור דקרובת חלוצתו, דהיינו שהקרובה אסורה בתורת חלוצה, דכ״כ (דף מא. בד״ה הך) וז״ל כשלאה חולצת מוליכה אחותה עמה לב״ד וכ״ע לא ידעי הי מינייהו יבמתו ואיכא דסבר דלרחל חלץ, וכי נסיב צרת רחל דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב, דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו הוו שהרי חלץ לרחל עכ״ל. אליבא דרש״י צרת קרובת חלוצתו אסורה מתורת צרת חלוצתו כי העולם סברי דהקרובה היא החלוצה וצרתה נמי הויא צרת חלוצתו. וכ״כ נמי רש״י לסוף המשנה (דף מ: רש״י ד״ה ואסור) וז״ל ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה הצרה לראובן עכ״ל. וחידוש ברש״י דאף כשרחל וצרתה נשואות לנכרי ולא נפלו ליבום כלל ג״כ נאסרה הצרה באיסור צרת חלוצתו ולא באיסור צרת ערוה דעלמא. וקשה שהרי רש״י עצמו בפירושו לתחילת המשנה לא פירש כן (דף מ. רש״י ד״ה אסור בקרובותיה) וז״ל כאילו היא אשתו וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחלוצה עכ״ל, ונראה בעליל דרש״י כאן מפרש את האיסור דקרובות חלוצתו בתורת איסור קרובות אשתו, דהיינו איסור ערוה, ולא מדין איסור חלוצה. ובתוס׳ ובתו״י כאן הרבו להקשות על פרש״י דלכאורה פירושו תמוה. ויעויין בתו״י דהקשה על פרש״י, דהיכא דנולדה הקרובה (רחל) לאחר חליצת החלוצה (לאה) אין מקום לגזירת שמא יאמר שהקרובה (רחל) היא החלוצה, ובאופן כזה תשתרי. ויעויין במאירי דכ׳ דאה״נ דמדליתא טעם לגזור הגזירה באופן הזה דקרובת החלוצה (רחל) באמת מותרת. ברם בכדי ליישב את הסתירה שבפרש״י על המשנה נראה דלרש״י ישנן שתי גזירות ואיסורין בקרובת חלוצתו: א) איסור בתורת קרובת אשתו, דהיינו איסור ערוה; וב) איסור בתורת חלוצתו. נ״מ דבתורת קרובת אשתו, צרת קרובת חלוצתו מנכרי היתה מותרת, ואילו בתורת איסור קרובת חלוצתו, צרת קרובת חלוצתו אפילו מנכרי אסורה. ועוד נ״מ באופן שנולדה קרובת חלוצתו לאחר החליצה כי באופן הזה הגזירה דאיסור ערוה חלה ולא הגזירה דאיסור חלוצה. ובאופן הזה צרת קרובת חלוצתו מנכרי מותרת. אך כשנפלה קרובת חלוצתו הזו לפני היבם ביבום אוסרת היא את צרתה מדין צרת ערוה. ומשו״ה הביא רש״י את שני הפירושים. ובתוס׳ הקשו עוד על פרש״י דהא לאחר מיתת החלוצה תנן במתני׳ דמותר באחותה, ומוכח דליכא חלות איסור אלא בתורת ערוה ולא בתורת חלוצה, דאילו היתה קרובת החלוצה נאסרת כחלוצה, למה תותר אחרי מיתת החלוצה.
ונראה דדין רש״י לגזור שקרובת החלוצה אסורה כחלוצה עצמה, אין בזה חלות שם חלוצה בפני עצמה דחלה על הקרובה, אלא דכל זמן שיש החלוצה עצמה בעולם חלה נמי שם חלוצה על קרובותיה, ושם אחד הוא שחל בין על החלוצה ובין על קרובותיה, דכולן נחשבות לחלוצות. אבל לאחר מיתת החלוצה עצמה, דליתא לעיקר הגברא שהיא החלוצה בעולם, פקע נמי שם חלוצה מכל קרובותיה. ומשו״ה אחות החלוצה מותרת אחרי מיתת החלוצה, דמצד איסור ערוה מותרת, ואף מצד איסור חלוצה נמי מותרת.
ויוצא לפי״ז בדין אמא דחלוצה אחרי מיתת החלוצה דהאיסור מצד שם חלוצה פקע, אלא שעוד אסורה היא בתורת איסור ערוה. ונ״מ לדין צרת אם חלוצתו לאחר מיתת החלוצה, משום דאיסור החלוצה פקע במיתת החלוצה אך נשאר האיסור דערוה, ולכן צרתה מאדם נכרי מותרת, אך בנפילת האם לפני היבם עם צרתה אזי תיאסר צרתה באיסור צרת ערוה.
ברם ביאור זה ברש״י צ״ע, דמנין לו לרש״י דגזרו הרבנן ב׳ גזירות ואיסורים שונים על קרובות חלוצתו. ומסתבר דלרש״י הרבנן גזרו רק גזירה אחת דקרובת חלוצתו האסורה בתורת איסור חלוצה ולא מדין איסור עריות דחל בקרובות אשתו דעלמא. והביאור בזה כי חלוצתו אינה דומה לאשתו שנתגרשה דקרובותיה אסורות לעולם, דהגירושין לא מפקיעין את האישות למפרע אלא רק מכאן ולהבא, ואין הגירושין חלות מתיר לאיסורי קרובות אשתו, ומשו״ה מדנאסרו קרובותיה בשעתן אסורין הן לעולם. משא״כ חליצה דשאני חליצה מגירושין בשני דברים: א) יתכן דחליצה חלה בתורת מתיר דכל איסורי היבמה, בין איסורה לשוק ובין איסורי קרובותיה על היבם שנאסרו עליו כשהיתה זקוקתו (למ״ד יש זיקה). ב) א״נ י״ל דחליצה מפקיעה למפרע את חלות הזיקה, דזיקה חלות אישות היא דחלה רק כל זמן דעומדת הזקוקה ליבום. אך משחלצה לבסוף ולא נתייבמה הוברר הדבר למפרע דלא היתה זקוקתו בתורת אשתו כלל משום דנחלצה ולא נתייבמה, דאע״פ שעיקר הנפילה לא פקעה למפרע, אך חלות האישות שבזיקה אכן פקעה. ולכן הוברר הדבר למפרע דלא נאסרו קרובות הזקוקה על החולץ כלל, ואפילו למ״ד יש זיקה. ומשו״ה קרובות החלוצה אינן אסורות על החולץ בתורת איסורי עריות דקרובות אשתו אלא רק באיסור חלוצתו. ועוד דשאני מיתת היבמה מחליצתה. דאחרי מיתתה עדיין קרובותיה אסורות למ״ד יש זיקה (לעיל יז:). והטעם דמיתה אינה מתיר את היבמה לשוק מדין מתיר אלא דאחרי המיתה הזיקה פקעה ממילא מדליתא ליבמה שתהיה זקוקתו. משא״כ חליצה המהווה חלות דין מתיר (לפי הטעם הראשון הנ״ל). ועוד דבמיתה הזיקה לא באה לידי קיום מצותה - לא ביבום ולא בחליצה. ומשו״ה קרובות הזקוקה שנאסרו בשעת הזיקה עדיין אסורות הן כי עצם הזיקה לא השתנה למפרע במיתת היבמה. משא״כ חליצה המהווה קיום מצוה שקיים החולץ עם חלוצתו, וקיום מצות חליצה מפקיעה למפרע את זיקת היבמה שהיתה מקצת אשתו של היבם כשהיתה זקוקתו, דזהו מעיקר חלות דין דחליצה להפקיע למפרע את זיקת האישות דבזקוקה מדלא נתייבמה אלא נחלצה, ומכיון דזיקת האישות דידה פקעה למפרע לכן הותרו נמי כל קרובותיה. (לפי הטעם השני הנ״ל).
ומשום כך נמנע רש״י מלפרש כתוס׳ וכפשטות המשנה דקרובות חלוצות אסורות בתורת קרובות אשתו, אלא מדין חדש דגזרו דקרובות חלוצתו וצרותיהן הרי הן אסורות בתורת חלוצתו. ולפי״ז אנו צריכים לדחוק בפרש״י לתחילת המשנה (דף מ.) דאינו ר״ל דחלות האיסור דקרובות חלוצתו חלה בתורת איסורי קרובות אשתו, אלא שכל הקרובות שהתורה אסרן כקרובת אשתו הן הנשים שהרבנן גזרו עליהן ליאסר על החולץ מדין חלוצתו, וניתן לדחוק פירוש זה בדבריו דרש״י, עיין בם ודו״ק.
עוד הקשו בתוס׳ על פרש״י דלא מצינו חלות שם צרה דחלה אלא רק בנופלות שתיהן ליבום במקום מצוה ולא בנשואות לנכרי. ותוס׳ הציעו וז״ל ופ״ה יש ליישב קצת בנשואה לאחיו ולא לנכרי עכ״ל כלומר שאע״פ דלרש״י קרובת חלוצתו וצרתה נאסרו באיסור חלוצה ולא באיסורי ערוה וצרת ערוה מ״מ השם דצרה חל בה רק בנופלת במקום מצוה ואפילו לפי פרש״י. ולפי פירש זה ברש״י דין צרה אינו חל על צרה בעלמא הנשואה ביחד עם קרובת חלוצתו לנכרי אלא אך על צרה הנופלת ליבום עם הקרובה, דכדי שיחול שם צרה צ״ל צרה בנפילה ולא באופן דנשואה לנכרי בעלמא.
ד
בסופם של התוס׳ הובאה שיטת הר״י שחולק על פרש״י וסובר דקרובות חלוצות נאסרו בתורת איסורי עריות כקרובות אשת איש וגרושה דעלמא. וצרת קרובת חלוצתו נאסרה מדין צרת ערוה, ורק באופן שתיפול ליבום בבת אחת עם קרובת חלוצתו ולא בנשואות לנכרי.
והנה בדין שניות לעריות כתב הרמב״ם (פ״ו מהל׳ יבום הל״כ) ז״ל וכן שתי יבמות הבאות מבית אחד שהיתה האחת מהן שניה על היבם או מחייבי לאוין או מחייבי עשה או אילונית הרי צרתה מותרת וחולצת או מתייבמת עכ״ל. והראייה לדין הרמב״ם מהמשנה (כ.) שכללה את דין איסור מצוה - דהיינו השניות עם דין איסור קדושה - דהיינו חייבי לאוין. ובגמרא (דף כ:) איתא דאם היבם בא על יבמתו שהיא שנייה לו דנפטרה צרתה. ובפשטות משמע דהרבנן אסרו שניות באיסורי ביאה דעלמא אך לא גזרו עליהן חלות שם ודין ערוה מדרבנן, ומשו״ה צרות שניות מותרות כדין צרת חייבי לאוין דעלמא וכדפסק הרמב״ם.
ומאידך יתכן ששניות פוטרין את צרותיהן ממ״נ, דאילו מצד דינא דאורייתא הרי מייבמין וחולצין אותן ופוטרין את צרותיהן, ואילו מצד דינא דרבנן הרי הן ערוה ואף צרותיהן צרות ערוה הן שנפטרין לשוק בלי יבום וחליצה. ברם יעויין בסוף דברי התוס׳ ד״ה רבי שמעון (דף יא.) שדחו את הממ״נ הזו בסוטה דרבנן, ולכאורה ה״ה בשניות שהממ״נ הזו אינה מתקבלת. וכן א״א לומר ברמב״ם את הממ״נ הזה שהרי התיר לכתחילה לייבם את צרת שניה, ואילו מצד הממ״נ היתה אסורה לייבמה מדרבנן מדהויא צרת ערוה מדרבנן.
ונראה דלרמב״ם לא גזרו על שניות חלות שם ערוה מדרבנן כלל אלא שאסרן באיסור ביאה דעלמא. ולכן זיקתן לא הופקעה דאינן אלא איסורי ביאה דעלמא בדומה לחייבי לאוין ומשו״ה יבומיהן חל בדיעבד כמו היבום דחייבי לאוין. ונראה להביא סמוכים לכך מהרמב״ם שכלל את עיקר דיני השניות בהל׳ אישות (פ״א: הל״ו) ולא בהל׳ איסורי ביאה (פרק ב׳) בין דיני העריות. ונראה מכך דס״ל דעריות דעלמא שאינן בנות קידושין נאסרו באיסור ביאה ולא באיסור אישות ולכן הביאם בהל׳ איסורי ביאה. ואילו שניות שעיקר איסורן הוי איסור אישות, לכן הרמב״ם קבע מקומם בהל׳ אישות ולא בהל׳ איסורי ביאה. אמנם הרמב״ם סידר נמי את הדינים של חייבי לאוין דעלמא בהל׳ איסורי ביאה (פט״ו - ט״ז) ולא בהל׳ אישות, ואע״פ שבנות קדושין הן. והטעם משום דסובר דלוקין עליהן רק בביאה אחרי קדושין (רמב״ם פט״ו מהל׳ איסורי ביאה הל״ב), ומכיון דעיקר הלאו חל רק בקידושין עם ביאה ולא בקידושין לבדו לכן קבע הרמב״ם הלכות חייבי לאוין בהלכות איסורי ביאה. משא״כ שניות שאסורות מדרבנן בקידושין בלי ביאה כמו שאסורות בביאה בלי קידושין, ומאחר שנאסרו בקידושין בלבד בלי ביאה, לפיכך הרמב״ם קבע את רוב דיניהן בהל׳ אישות ולא בהל׳ איסורי ביאה.
ויעויין בטור (אה״ע סי׳ ט״ו) שכתב וז״ל אלו שאינן בני קדושין מחמת ערוה מהן מן התורה ומהן מדרבנן, אותם שהם מן התורה לא תפסי בהו קדושין כלל ואותן שהן מדרבנן כו׳ צריכות גט עכ״ל. וכתב ע״ז בב״י וז״ל אין דברי רבינו מדוקדקים דאותן שהן מדרבנן בני קדושין הן שהרי קדושין תופסין בהם אלא שאסור לישא אותם ולכך ה״ל לכתוב אלו נשים אסורות משום ערוה עכ״ל. ולכאורה הטור עם הב״י פליגי בחקירתנו, דאליבא דהטור הרבנן גזרו חלות שם ערוה על שניות ולכן אינן בנות קדושין, ואילו אליבא דהב״י אינן עריות מדרבנן אלא איסורי ביאה בעלמא הן והויין בנות קדושין אף מדרבנן. ועיי״ש בדרכי משה שכ׳ וז״ל ול״נ דרבינו דקדק בלשונו לומר שאינן בני קדושין ר״ל שאין קדושין תופסין בהן כמו באחרים ואף בדבר שהוא מדרבנן אם בא אחר וקדשה צריכה ממנו גט הרי לך שאינן בני קדושין כמו נשים אחרות כנ״ל ליישב דברי רבינו אבל צ״ע על עיקר הדין אם אמת הוא דאם קידש אסור מדרבנן ובא אחר וקידש אם צריכה גט מן השני אחר דאינן קדושין מדאורייתא כלל אפשר דלא החמירו ביה רבנן וצ״ע דהא אפילו בחייבי לאוין קדושין תופסין ולא מצינו דאם קדשה אחר דצריכה גט מהשני כ״ש באיסורי דרבנן ולכן הדבר צ״ע עכ״ל. ובדבריו השאיר הרמ״א את הדבר בספק, דיתכן דשניות הויין עריות מדרבנן דאין קדושין תופסין בהן, ולפיכך אם אדם קדש שניה, ובא איש אחר ג״כ וקדשה, צריכה גט מהשני כי קדושי הראשון קדושי ערוה מדרבנן הן שאינן חלין. אך יתכן דלא צריכה גט כי שניות איסורי ביאה הן ולא איסורי עריות, וקדושי הראשון חלו וקדושי השני לא חלו.
ויעויין עוד ברמב״ם (פ״א מהל׳ יבום הלי״ב) שכתב וז״ל וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר האחין, וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים כשניות, שמאחר שמת אחיו בלי ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו, לפיכך תופסין בהן הקדושין כשניות עכ״ל. ומפשטות לשונו משמע כב״י ושלא כטור דשניות בנות קדושין הן ואינן עריות מדרבנן.
ובכן לרמב״ם צרות השניות מותרות משום דלא גזרו על השניות חלות שם ודין ערוה אלא רק איסור ביאה בעלמא בדומה לחייבי לאוין, וכמו דצרת חייבי לאוין מותרת ה״ה צרת שניה מותרת. ולפי״ז צע״ק לרמב״ם למה גזרו הרבנן חלות שם ערוה וצרת ערוה בקרובת חלוצתו ובצרתה ומ״ש משניות דלא גזרו עליהן איסורי עריות מדרבנן, ואילו קרובת חלוצתו וצרתה הרי הן ערוה וצרת ערוה מדרבנן.
ונראה דיעויין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ יבום הל״כ) שכתב וז״ל וכן שתי יבמות הבאות מבית אחד שהיתה האחת מהן שניה כו׳ הרי צרתה מותרת וחולצת או מתייבמת. אבל החולץ ליבמתו הלכה אחות חלוצתו כו׳ ונשאת לאחיו ולו אשה אחרת ומת ונפלו שתיהן לפניו, כשם שקרובת חלוצתו אסורה עליו כך צרתה אסורה והרי שתיהן כשניות לו וחולצות ולא מתייבמות. ומפני מה אסרו צרת קרובת חלוצתו מפני שמתחלפת בצרת חלוצתו עכ״ל. ולכאורה בסוף דברי ההלכה בא הרמב״ם לתרץ את הקושיא למה צרת שניה מתייבמת ואילו צרת קרובת חלוצתו אינה מתייבמת. ותירץ משום דצרת קרובת חלוצתו מתחלפת עם צרת חלוצתו. וצע״ג בכוונת דבריו שהרי הרמב״ם (בפ״א מהל׳ יבום הלי״ב) כתב וז״ל וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ על שאר אחין. וכולן אסורות עליהן מד״ס כשניות. שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו, לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות עכ״ל. הרמב״ם פסק כאן שהחלוצה וכל צרותיה שנפלו עמה לייבום הותרו מדאורייתא לחולץ ולאחיו משום שאיסור אשת אח הותר בשעת הנפילה, ואיסור החלוצה וצרותיה על החולץ ועל אחיו איסור דרבנן הוא ולא מדאורייתא. ובפשטות סובר דנאסרו באיסור ״לא יבנה״ מדרבנן, וא״כ מהי השייכות לגזור בצרת קרובת חלוצתו שתאסר באיסור צרת ערוה מדרבנן אטו איסור צרת חלוצה, הרי שני איסורים שונים לגמרי הם ואין סברא כלל לגזור זה אטו זה. ועוד דמאחר דשני שמות דאיסורים שונים הם הו״ל גזירה לגזירה שאין גוזרים אותה.
ונראה שאין הרמב״ם התכוון לומר שגזרו איסור צרת קרובת חלוצתו אטו איסור צרת חלוצתו כשנפלו שתיהן ביחד לפני החולץ מאותו בית המת. אלא דהרמב״ם התכוון לצרת החלוצה שנפלה עם החלוצה לפני החולץ מאח שני, כלומר שאחרי החליצה הלכה החלוצה ונשאה לאח שני והוא מת ונפלה שנית לפני החולץ, דמדרבנן גם היא וגם צרתה מהנפילה השניה אסורות על החולץ מדין ערוה וצרת ערוה מדרבנן. וחידוש עצום ברמב״ם שמדרבנן איסור החלוצה על החולץ הוי חלות איסור ערוה ואוסר את צרתה באיסור צרת ערוה מדרבנן, ומשו״ה החלוצה וצרתה חולצות ולא מתייבמות מדין ערוה מדרבנן. ועל דרך זו מבוארת היטב את הגזירה דרבנן דגזרו בצרת קרובת חלוצתו אטו צרת חלוצתו מפני שמתחלפות זו בזו, משו״ה אסרו את שתיהן באיסורי צרת ערוה מדרבנן, ואינן דומות לשניה דאע״פ שנאסרה מדרבנן אינה חלות איסור ערוה מדרבנן, ומשו״ה צרת שניה מותרת, משא״כ צרת חלוצה וצרת קרובת חלוצתו דהויין צרת ערוה מדרבנן.
ועלינו לבאר למה מהוה חלוצה ערוה דרבנן על החולץ. ונראה דהגזירה מדרבנן בחלוצה היתה לאוסרה על החולץ בשם איסור ערות אשת אחיו. דאע״פ דמדאורייתא איסור אשת אחיו הותר משעת נפילה, מ״מ אין הדין כך מדרבנן, אלא רק מצות יבום דוחה את האיסור דאשת אחיו ומתירו, ואילו בחליצה דחסר קיום יבום, איסור אשת אחיו עדיין בתוקפה ואסורה. ונראה להוסיף, דאפילו מדרבנן החלוצה אינה ערוה גמורה דאשת אח, דא״כ לא היו קידושין תופסין בה והרמב״ם הרי פסק דקידושין תופסין בחלוצה. אלא דמדרבנן חלות שם ערוה דאשת אח חל בגברא דחלוצה ואעפ״כ איסורה דרבנן קל דבת קידושין היא. ברם מאחר דחל בה שם ערות אשת אח כשנופלת לפני החולץ ליבום פעם שנית מאח שני הרי היא אסורה להתייבם לו מדין ערוה דרבנן ואוסרת נמי את צרתה ליבום מדין צרת ערוה דרבנן. דשאני חלוצה משניה, דחלוצה אסורה בשם איסור ערוה דאשת אח, ואילו שניה נאסרה באיסור ביאה בעלמא בלי חלות שם ערוה. משו״ה אסור לייבם צרת חלוצה ואילו צרת שניה מותר לייבם.
אך קשה ע״ז שני דברים: א) למה כ׳ הרמב״ם בקידושי חלוצה וז״ל לפיכך תופסין בהן קידושין כשניות עכ״ל הרי חלוצה הויא ערוה מדרבנן והשניה אינה ערוה כלל, וצ״ע.
ב) הרמב״ם פסק דחלוצה לענין קדושין אינה כערוה ואילו לענין יבום הרי היא כערוה והחילוק הזה צריך עוד ביאור.
ולכאורה הביאור הוא דאי - תפיסת קידושין בערוה תלוי בחומר איסורה דהיינו שרק עריות שנאסרו באיסור כרת אינן בנות קידושין. ואילו חלוצה, אינה ממחייבי כרת מדרבנן, ואיסורה קל דהוי רק איסור מדרבנן בעלמא, ומשו״ה קידושין תופסין בה גם מדרבנן. ומאידך בחלוצה חל שם ערות אשת אח, וחלות שם ערוה דחלה בה אוסרתה ואת צרתה לייבום. וכבר הבאנו בשיעוריםא את המחלוקת דבראשונים האם הפטור דערוה מייבום ומחליצה תלוי באי - תפיסת קידושין או בחלות שם ערוה בגברא. ומפסק הרמב״ם בחלוצה נראה דתלוי בחלות שם ערוה שבגברא ולא באי - תפיסת קידושין. אך צ״ע, שהרי הרמב״ם קבע (פ״ו מהל׳ יבום הל״ח - י׳) שיסוד הפטור דערוה דאורייתא מייבום ומחליצה נלמד מפסוק ״ולקחה״ וחל משום שאינה בת ליקוחין, ואילו חייבי לאוין דבני ליקוחין הן אינן פטורות. וביארנו בשיעוריםב דהרמב״ם ס״ל כהרמב״ן, דזיקת ייבום מהווה חלות אישות, ומאחר דעריות אינן בנות קידושין משו״ה אינן בנות זיקה, ולכן עריות פטורות מייבום ומחליצה. אך ע״ז קשה מאוד לפי מה שביארנו כאן בשיטת הרמב״ם בחלוצה, דלפי ביאורנו כאן ס״ל לרמב״ם דחלוצה אע״פ דבת קידושין היא מדרבנן מ״מ חל שם ערוה בגברא מדרבנן האוסרה ואת צרתה בייבום מדרבנן. וצ״ל דחלוק דין ערוה מדרבנן מדין ערוה מדאורייתא. דדין ערוה מדאורייתא חל משום דערוה אינה בת קידושין, ואילו דין ערוה מדרבנן חל משום שם ערוה שחל בגברא ואע״פ דהויא בת קידושין, וצ״ע.
ה
הגמרא לעיל (דף כז.) דנה בדין צרת אחות זקוקתו. לפי כמה אמוראים שם בתחילת הסוגיא הרי היא אסורה וחליצתה חליצה פסולה. ולכן ס״ל דאם נפלו שתי אחיות וצרותיהן בזיקה כולן אסורות וחליצת כולן פסולות. מאידך רב אשי סובר דבחלץ לאחיות לא נפטרו הצרות דחליצת האחיות פסולות. ומאידך אם חלץ לצרות נפטרו האחיות ״ומשום דלא אלימא זיקה לשויי לצרה כערוה״. ובפשטות רצונו לומר דצרת אחות זקוקתו מותרת. וכן משמעות הרמב״ם (פ״ז מהל׳ יבום הל״ט - י). וה״ה משמע מרש״י (דף כז. ד״ה לעולם), אך בתחילה לא כ׳ כן רש״י (שם בד״ה חלץ), וצ״ע בשיטתו. עכ״פ לפי הרמב״ם נראה דצרת אחות זקוקתו מותרת ואילו צרת חלוצתו אסורה. ועלינו לבאר מ״ש זו מזו.
ונראה דהרמב״ם סובר דחלוצה אסורה בחלות שם איסור דערות אשת אחיו, ומשו״ה אוסרת את צרתה באיסור צרת ערוה. משא״כ אחות זקוקתו שאינה אסורה בחלות שם איסור ערות אחות אשתו אלא רק בשם איסור חדש דאחות זקוקתו, אך אין איסור זה חלות שם ערוה אלא איסור ביאה בעלמא, ומשו״ה צרתה מותרת. ובביאור שיטתו נראה דבשלמא חלוצה ערות אשת אחיו מדרבנן היא שהרי בחיי המת היתה ערות אשת אחיו גמורה, ולכן חלות שם איסור ערוה עדיין חלה בה אחרי החליצה וצרתה אסורה. משא״כ באחות זקוקתו, דזיקה אינה חלות אישות גמורה אלא חלות אישות חלשה שאין בכחה לאשוויה לאחות זקוקתו חלות שם ערוה, אלא רק לאוסרה באיסור ביאה בעלמא בלי שם ערוה שחל בגברא, ומשו״ה צרת אחות זקוקתו מותרת.
אמנם לא כ״ע מסכימים עם הרמב״ם, דהרי האמוראים בתחילת הסוגיא שם ס״ל דצרת אחות זקוקתו אסורה וחליצתה פסולה. ובפשטות ס״ל דאיסור אחות זקוקה מהווה איסור ערוה הדומה לאיסור אחות אשתו ומשו״ה אוסרת את צרתה. גם רוב הראשונים ס״ל דחלוצה אינה חלות איסור ערוה ואינה אוסרת את צרתה מדין צרת ערוה, עיין בשיעורים למעלה. ולדידהו צריכים לחלק להיפך, דדוקא אחות זקוקתו מהוה איסור ערוה שנאסרה בשם ערות אחות אשתו דזיקה מדרבנן כאישות דאורייתא דמיא, ואילו חלוצה אסורה באיסור ביאה בעלמא דאינה ערוה ואינה אוסרת את צרתה.
ו
אף דברי רש״י לתחילת הסוגיא שם (ד״ה חלץ) מורים דשיטתו דצרת אחות זקוקתו אסורה משום דשם אחות זקוקה הויא חלות שם ערוה שאוסרת צרתה. אלא דס״ל לרש״י שאין חליצת צרת אחות זקוקתו חליצה פסולה בנוגע לאחותה וז״ל דצרות נמי אי הוה בעי לא הוה מייבם מיהו קל איסורם משל אחיות, הלכך אף חליצתם משובחת משל אחיות עכ״ל. ודבריו צריכים ביאור.
ויתכן דרש״י ר״ל דאחות זקוקה אסורה בחלות שם איסור ערוה מדרבנן, ומשו״ה אוסרת אף את צרתה וחליצת האחות פסולה. ואילו שאני צרת אחות זקוקתו דאע״פ דאסורה מדרבנן, אך לא נאסרה בחלות שם איסור ערוה כמו צרת ערוה מדאורייתא. ולכן איסורה קל מאיסור אחות זקוקתו, ולכן חליצת צרת אחות הזקוקה כשרה ומועלת בנוגע לאחות הזקוקה, וחליצת הצרה איפוא פוטרת את אחותה. רש״י סובר דכשיש שתי יבמות האסורות ביבום, אלא שאחת אסורה באיסור ערוה והשניה אסורה באיסור ביאה בלי שם ערוה, חליצת זו שאסורה ואיננה ערוה כשרה היא כדי לפטור את זו דהויא ערוה מדרבנן ודאיסורה חמור. דחליצת מי דאיסורה קל פוטרת את מי דאסורה חמור. משא״כ להיפך, דחליצת האחות דאיסורה חמור חליצה פסולה ואינה פוטרת את הצרה שאיסורה קל. דדומה מי שאיסורה קל ומי שאיסורה חמור למי שמותרת בהדי מי שאסורה.
ובביאור הבחנת רש״י בין איסור אחות זקוקתו דחלות איסור ערוה הוא לבין איסור צרת אחות זקוקתו דאיסור קל הוא בלי חלות שם ערוה, נראה דרש״י לשיטתו הנ״ל בשיעוריםג דצרת ערוה אינה שם ערוה בפני עצמו אלא דצרת ערוה פוטרת צרת צרתה מדהויא אשת אחיו שלא הותרה בנפילה הראשונה. דכל זה נכון בצרת ערוה גמורה דעלמא דנפטרה לגמרי בלי יבום וחליצה מהנפילה הראשונה, ומשו״ה עדיין אסורה היא באיסור אשת אח. משא״כ בצרת אחות זקוקתו, דזיקה אינה אישות גמורה, דהאחות וצרתה נפלו בפני היבם בנפילה הראשונה וזקוקות לחליצה, ומשו״ה הותר איסור אשת אח דהמת בנפילתם ליבוםד, ומשו״ה אע״פ דחל איסור צרת ערוה דעלמא על הצרה מ״מ הוי איסור ביאה קל, אך חלות שם ערוה לא חל בצרת אחות זקוקתו, שלא כמו בצרת ערוה דעלמא. ואילו אחות זקוקתו עצמה נאסרה במקצת שם ערוה משום דהזיקה מקצת אישות היא מדרבנן דמטילה עליה מקצת שם ערוה כמו דחל באחות אשתו דדומה אליה. ויוצא דאיסור אחות זקוקתו איסור חמור הוא משום דהוי שם איסור ערוה. ואילו איסור צרת אחות זקוקתו איסור קל הוא דלית בו חלות שם איסור ערוה.
וכל זה ס״ל לרש״י באחות זקוקתו ובצרתה. ואילו בחלוצה ס״ל דאע״פ דאסורה עכ״ז אין איסורה איסור ערוה כלל אלא איסור דעלמא. ואיסור צרת חלוצה איסור אחר הוא דחל אפילו בצרתה מנכרי. אך לא חל בחלוצה ובצרת החלוצה חלות איסור ערוה כלל, שלא כמו דחל באחות זקוקתו ובצרת אחות זקוקתו. והביאור דחליצה מתרת ומפקעת את כל האיסורים דקרובות זקוקתו, ואיסור אחר הוא האוסר את החלוצה ואת צרתה, אך לא בחלות שם ערוה. וחלוצה וצרתה לרש״י דומות איפוא לשניות האסורות באיסור ביאה דעלמא אך בלי חלות שם איסור ערוה, דמשו״ה שניה אינה אוסרת את צרתה משום דאינה ערוהה
ע״כ ענין קרובות חלוצתו
גמ׳. יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה. לרב חוזרת להתירה הראשון ולשמואל נאסרה לעולם.
בביאור שיטת רב נראה דס״ל דיבמה יכולה לנפל בכמה נפילות ממיתה אחת, ובתנאי שתיפול לראשונה בשעת המיתה, דאזי אע״פ שנאסרה אח״כ לשעה מ״מ תיפול פעם שנית כשאחותה תמות ותותר, דסובר דפטור ערוה הפוטרתה עולמית חל רק כשחל חלות שם ערוה בשעת הנפילה הראשונה בשעת המיתה ולא בשם ערוה דחל אחרי הנפילה. 7 ר״א היא כו׳. דס״ל לר״א דנישואין הראשונים מפילים ולא המיתה לבדה מפילה (עי׳ לקמן דף קט. דככה ביאר אביי את שיטתו דמספקא ליה לר״א בזה עיי״ש ואכמ״ל). כלומר דס״ל לר״א דאין במיתה חלות מתיר בפני עצמו אלא דהאישות היתה ראויה מעולם להיתר הנפילה משום דדין הנפילה חל בעצם חלות האישות מלכתחילה, ואם גירשה דפקע דין הנפילה וההיתר אזי נאסרה לעולם. וה״ה בנאסרה לאחר הנפילה דמכיון דההיתר פקע נאסרה לעולם.
גמ׳. הדר אמר כו׳. כלומר, דבאופן דר״א, כשגירשה פקעה מצות היבום מהאישות שאסרה, ומשו״ה נאסרה לעולם. משא״כ בדחזיא בשעת הנפילה, כלומר דהאישות דאסרה ראויה היתה להיתר הנפילה ואף הפילה בשעת מיתת בעלה והותרה, אלא שלשעה קלה נאסרה, ומשו״ה אח״כ חזרה להתירה משום שעצם האישות מעולם היתה ראויה להיתר יבום.
גמ׳. אפי׳ תימא כרבנן כו׳. כלומר דלרבנן מיתה מתירה כל חלות איסור אשת אח שיש עליה מחמת אותו אח שמת. משא״כ בציור דידן דנאסרה אחרי המיתה א״א למיתה להתירה פעם שנית בנפילה נוספת אחרי הנפילה הראשונה שבשעת מיתה.
שיטת הרשב״א בחזרה להתירה הראשון.
הרשב״א האריך בחידושיו וקבע דבנאסרה בנשואי אחותה או לפי מ״ד אין זיקה זיקת היבמה פקעה לגמרי והותרה לשוק מדאורייתא, וכשמתה אחותה חזרה להתירה ליבם אך אינה חוזרת לזיקת יבמין, שהרי הזיקה כבר פקעה אלא שההיתר דאשת אח שחל משעת הנפילה לא פקע ומותרת ליבם אך בלי מצוה לייבמה או לחולצה.
ויוצא שיש שלש שיטות בהיתר אשת אח דחל ביבמהו. שיטת הרשב״א כאן שהנפילה מתירה את האיסורז. שיטת רש״י (לקמן דף נב. ד״ה נתן) שקיום המצוה בביאה דוחה ומתרת את האיסור. ואליבא דתוס׳ (לעיל דף לה: בד״ה תגלי) משמע דחלות הזיקה מתרת.
ועלינו לבאר אליבא דהרשב״א את המחלוקת שבין רב ושמואל מהו הס״ד לתלות את מחלוקתם במחלוקת שבין ר״א והרבנן.
ונראה אליביה, דשמואל אינו מקבל את יסודו של רב דאמר דהמיתה והנפילה עצמן מתירין את האיסור דאשת אח. דשמואל סובר דהזיקה מתירה אך ורק בזמן שיש זיקה, ואילו כשנאסרה והזיקה פקעה נאסרה באיסור אשת אח לעולם.
ועלינו לבאר את התלייה במחלו׳ הרבנן ור״א.
ונראה דהרבנן סבורים דמיתה מתירה אף איסור אשת אח מאישות שלא הפילתה לייבום דהיינו האישות הראשונה מלפני גירושיה. וא״כ ניתן לומר דס״ל שהנפילה מתירה ולא דבר אחר, והיינו כרב דכיון דהותרה חזרה להתירה כי הותרה בנפילה. משא״כ לר״א דס״ל דההיתר חל רק מחמת זיקה, דהויא זיקה הבאה מאישות המת, דזהו יסוד ההיתר דייבום דהוי דין דנשואין הראשונים מפילים, דהיינו מחלות אישות המת ומזיקתו. וא״כ בהותרה ונאסרה דזיקת היבם פקעה אף התירה פקע ומכיון דנאסרה נאסרה.
והגמרא דוחה דאפילו לר״א דס״ל דהזיקה מתירה מ״מ כאן מכיון שהותרה בזיקה מתחילת הנפילה לכן איסור אשת אח פקע ממנה לעולם ואינה חוזרת לאוסרה ואפילו לאחר שפקעה הזיקה כשנאסרה באיסור אחות אשתו.
ועוד דאפילו לרבנן דס״ל מיתה מתירה מ״מ י״ל דהיינו רק בתנאי שלא נאסרה אח״כ כערוה, ואילו אם אחרי הנפילה נאסרה כערוה אזי אמרינן דלמפרע לא נפלה בנפילה המתרת ואסורה כאשת אח.
שיטות הרמב״ם והריטב״א בחזרה להתירה הראשון.
כתב הרמב״ם (פ״ז מהל׳ יבום הל״ח) וז״ל ואם מתה ארוסתו בין שמתה קודם מיתת האחין בין שמתה לאחר מיתתן חזרה היבמה להתירה ורצה חולץ רצה מיבם עכ״ל. והריטב״א חולק וס״ל דחזרה להתירה רק כשמתה אחותה בחיי האחין. ונראה דס״ל דהמתיר ליבם שנאסרה עליו הוי ההיתר שחל לכל האחין דעליהם לא נאסרה. דלריטב״א בנוסף לחלות זיקה שיש לכל אח ואח בלחוד יש נמי חלות זיקה לכל בית האחין ביחד. ומשו״ה אע״פ שנאסרה באיסור אחות אשה על יבם א׳ דזיקתה אליו כיחיד פקעה מ״מ אחרי שאחותה מתה חוזרת ונכללת בזיקת הבית אף ליבם זה שנאסרה עליו. ועליו חולק הרמב״ם דבכל אופן ואפילו בדליכא אחין אחרים ג״כ חוזרת להיתירה. ונראה דס״ל לרמב״ם דיש נפילה שנית נוספת לאחר זמן אחרי שהותרה להפילה ליבם בנפילה נוספת ובהיתר שני. ולריטב״א ליכא אלא נפילה אחת אלא שהנפילה לבית לא פסקה משאר האחין וחוזרת וכוללת את היבם שנאסר להתירה לו עוד פעם. וכ״ז לרב. ואילו שמואל נמנע מסברא זו.
אך צ״ע לפי הריטב״א דאם רב ושמואל חלוקים בדין דנפילה זיקת אחי הבית אם שוב חלה ליבם שנאסרה לו ואח״כ הותרה לו, מהי השייכות למחלוקת שבין ר״א והרבנן אם נשואין או מיתה מפילין וצ״ע.
דף מא ע״א. שיטת הרמב״ם במיתה מפילה.
הרמב״ם פסק מיתה מפילה, אך צ״ע בלשונו שהרי כתב (פ״ז מהל׳ יבום הלי״ב) וז״ל אבל המגרש את אשתו והחזירה ומת הרי זו מותרת ליבם. ואע״פ שנאסרה עליו בחיי אחיו בשעה שגירשה הרי חזרה להיתרה, וכשמת אחיו בהיתרה היתה עומדת עכ״ל. הרמב״ם האריך בלשונו וכוונתו צריכה ביאור.
ונראה דהרמב״ם אינו מפרש את שיטת הרבנן כפשוטה דהיינו דמיתה עצמה לבדה מתירה, אלא שאף האישות מתירה עם המיתה. וזוהי כוונתו בכתבו ״הרי חזרה להיתרה״ - ר״ל דהאישות השניה כוללת בתוכו היתר לאיסור אשת אח מהאישות הראשונה. ומסיים - ״וכשמת אחיו בהיתרה היתה עומדת״ - ר״ל דמיתה בכה״ג מתירה את כל איסור אשת אחיו דעליה אף האיסור דחל מהאישות הראשונה. כי לרמב״ם מיתה מתירה ביחד עם האישות, ובנשאה גירשה וחזרה ונשאה האישות השניה חלה להתירה ולכן המיתה נמי מתירה.
ברם אם זוהי באמת כוונת הרמב״ם, שהרי לעיל (דף יג.) איתא דנ״מ בין אם נשואין מפילים או אם מיתה מפילה הוא בצרת ערוה בשעת הנשואין, וכגון שגירש אחיו את הערוה ואח״כ מת, דלמ״ד נשואין מפילים צרת ערוה נאסרה בנשואין מלפני הגירושין, ולכן אסור לייבמה, ואילו למ״ד מיתה מפילה צרת ערוה מהנשואין שאינה צרת ערוה בשעת המיתה מותרת. וקשה שהרי לפי הרמב״ם לכ״ע הנשואין מפילים, אלא דמ״ד מיתה מפילה סובר דהמיתה מוסיפה היתר ומתירה אפילו לאיסור אשת אח מנשואין אחרים. וא״כ בדין היה דלכ״ע יחול שם ואיסור צרת ערוה בנשואין בלבד, ואע״פ דליכא ערוה הנופלת ושאוסרת צרת הערוה בשעת המיתה.
ויתכן דס״ל לרמב״ם דלמ״ד נשואין מפילים יש בכח הנשואין עצמן לאסור צרת ערוה, דהרי כל כח הנפילה כלול בנשואין. משא״כ למ״ד מיתה מפילה הסובר דעיקר כח המפיל הוא במיתה, ומשו״ה אע״פ שדין הנפילה חל נמי בנשואין אבל אין זה אלא כח טפל למיתה ואין בנשואין עצמן כח לאסר צרת ערוה בלי המיתה.
ונראה להביא ראייה לשיטת הרמב״ם דאף למ״ד מיתה מפילה מ״מ איכא חלות דין נפילה בנשואין מהגמ׳ לעיל (דף לא.) דנקטה דיש ביבמה חזקת היתר ליבם בחיי בעלה, וגם שיש חזקת היתר לצרת ערוה לשוק בחיי בעלה, והרי מוכח דדין הנפילה כבר כלול בנשואין ואפילו לפני מיתת הבעל.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
תוס׳ ד״ה הך. לרש״י יש חידוש בהבנת האיסור דקרובת חלוצתו, דהיינו שהקרובה אסורה בתורת חלוצה, דכ״כ (דף מא. בד״ה הך) וז״ל כשלאה חולצת מוליכה אחותה עמה לב״ד וכ״ע לא ידעי הי מינייהו יבמתו ואיכא דסבר דלרחל חלץ, וכי נסיב צרת רחל דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב, דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו הוו שהרי חלץ לרחל עכ״ל. אליבא דרש״י צרת קרובת חלוצתו אסורה מתורת צרת חלוצתו כי העולם סברי דהקרובה היא החלוצה וצרתה נמי הויא צרת חלוצתו. וכ״כ נמי רש״י לסוף המשנה (דף מ: רש״י ד״ה ואסור) וז״ל ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה הצרה לראובן עכ״ל. וחידוש ברש״י דאף כשרחל וצרתה נשואות לנכרי ולא נפלו ליבום כלל ג״כ נאסרה הצרה באיסור צרת חלוצתו ולא באיסור צרת ערוה דעלמא. וקשה שהרי רש״י עצמו בפירושו לתחילת המשנה לא פירש כן (דף מ. רש״י ד״ה אסור בקרובותיה) וז״ל כאילו היא אשתו וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחלוצה עכ״ל, ונראה בעליל דרש״י כאן מפרש את האיסור דקרובות חלוצתו בתורת איסור קרובות אשתו, דהיינו איסור ערוה, ולא מדין איסור חלוצה. ובתוס׳ ובתו״י כאן הרבו להקשות על פרש״י דלכאורה פירושו תמוה. ויעויין בתו״י דהקשה על פרש״י, דהיכא דנולדה הקרובה (רחל) לאחר חליצת החלוצה (לאה) אין מקום לגזירת שמא יאמר שהקרובה (רחל) היא החלוצה, ובאופן כזה תשתרי. ויעויין במאירי דכ׳ דאה״נ דמדליתא טעם לגזור הגזירה באופן הזה דקרובת החלוצה (רחל) באמת מותרת. ברם בכדי ליישב את הסתירה שבפרש״י על המשנה נראה דלרש״י ישנן שתי גזירות ואיסורין בקרובת חלוצתו: א) איסור בתורת קרובת אשתו, דהיינו איסור ערוה; וב) איסור בתורת חלוצתו. נ״מ דבתורת קרובת אשתו, צרת קרובת חלוצתו מנכרי היתה מותרת, ואילו בתורת איסור קרובת חלוצתו, צרת קרובת חלוצתו אפילו מנכרי אסורה. ועוד נ״מ באופן שנולדה קרובת חלוצתו לאחר החליצה כי באופן הזה הגזירה דאיסור ערוה חלה ולא הגזירה דאיסור חלוצה. ובאופן הזה צרת קרובת חלוצתו מנכרי מותרת. אך כשנפלה קרובת חלוצתו הזו לפני היבם ביבום אוסרת היא את צרתה מדין צרת ערוה. ומשו״ה הביא רש״י את שני הפירושים. ובתוס׳ הקשו עוד על פרש״י דהא לאחר מיתת החלוצה תנן במתני׳ דמותר באחותה, ומוכח דליכא חלות איסור אלא בתורת ערוה ולא בתורת חלוצה, דאילו היתה קרובת החלוצה נאסרת כחלוצה, למה תותר אחרי מיתת החלוצה.
ונראה דדין רש״י לגזור שקרובת החלוצה אסורה כחלוצה עצמה, אין בזה חלות שם חלוצה בפני עצמה דחלה על הקרובה, אלא דכל זמן שיש החלוצה עצמה בעולם חלה נמי שם חלוצה על קרובותיה, ושם אחד הוא שחל בין על החלוצה ובין על קרובותיה, דכולן נחשבות לחלוצות. אבל לאחר מיתת החלוצה עצמה, דליתא לעיקר הגברא שהיא החלוצה בעולם, פקע נמי שם חלוצה מכל קרובותיה. ומשו״ה אחות החלוצה מותרת אחרי מיתת החלוצה, דמצד איסור ערוה מותרת, ואף מצד איסור חלוצה נמי מותרת.
ויוצא לפי״ז בדין אמא דחלוצה אחרי מיתת החלוצה דהאיסור מצד שם חלוצה פקע, אלא שעוד אסורה היא בתורת איסור ערוה. ונ״מ לדין צרת אם חלוצתו לאחר מיתת החלוצה, משום דאיסור החלוצה פקע במיתת החלוצה אך נשאר האיסור דערוה, ולכן צרתה מאדם נכרי מותרת, אך בנפילת האם לפני היבם עם צרתה אזי תיאסר צרתה באיסור צרת ערוה.
ברם ביאור זה ברש״י צ״ע, דמנין לו לרש״י דגזרו הרבנן ב׳ גזירות ואיסורים שונים על קרובות חלוצתו. ומסתבר דלרש״י הרבנן גזרו רק גזירה אחת דקרובת חלוצתו האסורה בתורת איסור חלוצה ולא מדין איסור עריות דחל בקרובות אשתו דעלמא. והביאור בזה כי חלוצתו אינה דומה לאשתו שנתגרשה דקרובותיה אסורות לעולם, דהגירושין לא מפקיעין את האישות למפרע אלא רק מכאן ולהבא, ואין הגירושין חלות מתיר לאיסורי קרובות אשתו, ומשו״ה מדנאסרו קרובותיה בשעתן אסורין הן לעולם. משא״כ חליצה דשאני חליצה מגירושין בשני דברים: א) יתכן דחליצה חלה בתורת מתיר דכל איסורי היבמה, בין איסורה לשוק ובין איסורי קרובותיה על היבם שנאסרו עליו כשהיתה זקוקתו (למ״ד יש זיקה). ב) א״נ י״ל דחליצה מפקיעה למפרע את חלות הזיקה, דזיקה חלות אישות היא דחלה רק כל זמן דעומדת הזקוקה ליבום. אך משחלצה לבסוף ולא נתייבמה הוברר הדבר למפרע דלא היתה זקוקתו בתורת אשתו כלל משום דנחלצה ולא נתייבמה, דאע״פ שעיקר הנפילה לא פקעה למפרע, אך חלות האישות שבזיקה אכן פקעה. ולכן הוברר הדבר למפרע דלא נאסרו קרובות הזקוקה על החולץ כלל, ואפילו למ״ד יש זיקה. ומשו״ה קרובות החלוצה אינן אסורות על החולץ בתורת איסורי עריות דקרובות אשתו אלא רק באיסור חלוצתו. ועוד דשאני מיתת היבמה מחליצתה. דאחרי מיתתה עדיין קרובותיה אסורות למ״ד יש זיקה (לעיל יז:). והטעם דמיתה אינה מתיר את היבמה לשוק מדין מתיר אלא דאחרי המיתה הזיקה פקעה ממילא מדליתא ליבמה שתהיה זקוקתו. משא״כ חליצה המהווה חלות דין מתיר (לפי הטעם הראשון הנ״ל). ועוד דבמיתה הזיקה לא באה לידי קיום מצותה - לא ביבום ולא בחליצה. ומשו״ה קרובות הזקוקה שנאסרו בשעת הזיקה עדיין אסורות הן כי עצם הזיקה לא השתנה למפרע במיתת היבמה. משא״כ חליצה המהווה קיום מצוה שקיים החולץ עם חלוצתו, וקיום מצות חליצה מפקיעה למפרע את זיקת היבמה שהיתה מקצת אשתו של היבם כשהיתה זקוקתו, דזהו מעיקר חלות דין דחליצה להפקיע למפרע את זיקת האישות דבזקוקה מדלא נתייבמה אלא נחלצה, ומכיון דזיקת האישות דידה פקעה למפרע לכן הותרו נמי כל קרובותיה. (לפי הטעם השני הנ״ל).
ומשום כך נמנע רש״י מלפרש כתוס׳ וכפשטות המשנה דקרובות חלוצות אסורות בתורת קרובות אשתו, אלא מדין חדש דגזרו דקרובות חלוצתו וצרותיהן הרי הן אסורות בתורת חלוצתו. ולפי״ז אנו צריכים לדחוק בפרש״י לתחילת המשנה (דף מ.) דאינו ר״ל דחלות האיסור דקרובות חלוצתו חלה בתורת איסורי קרובות אשתו, אלא שכל הקרובות שהתורה אסרן כקרובת אשתו הן הנשים שהרבנן גזרו עליהן ליאסר על החולץ מדין חלוצתו, וניתן לדחוק פירוש זה בדבריו דרש״י, עיין בם ודו״ק.
עוד הקשו בתוס׳ על פרש״י דלא מצינו חלות שם צרה דחלה אלא רק בנופלות שתיהן ליבום במקום מצוה ולא בנשואות לנכרי. ותוס׳ הציעו וז״ל ופ״ה יש ליישב קצת בנשואה לאחיו ולא לנכרי עכ״ל כלומר שאע״פ דלרש״י קרובת חלוצתו וצרתה נאסרו באיסור חלוצה ולא באיסורי ערוה וצרת ערוה מ״מ השם דצרה חל בה רק בנופלת במקום מצוה ואפילו לפי פרש״י. ולפי פירש זה ברש״י דין צרה אינו חל על צרה בעלמא הנשואה ביחד עם קרובת חלוצתו לנכרי אלא אך על צרה הנופלת ליבום עם הקרובה, דכדי שיחול שם צרה צ״ל צרה בנפילה ולא באופן דנשואה לנכרי בעלמא.
ד
בסופם של התוס׳ הובאה שיטת הר״י שחולק על פרש״י וסובר דקרובות חלוצות נאסרו בתורת איסורי עריות כקרובות אשת איש וגרושה דעלמא. וצרת קרובת חלוצתו נאסרה מדין צרת ערוה, ורק באופן שתיפול ליבום בבת אחת עם קרובת חלוצתו ולא בנשואות לנכרי.
והנה בדין שניות לעריות כתב הרמב״ם (פ״ו מהל׳ יבום הל״כ) ז״ל וכן שתי יבמות הבאות מבית אחד שהיתה האחת מהן שניה על היבם או מחייבי לאוין או מחייבי עשה או אילונית הרי צרתה מותרת וחולצת או מתייבמת עכ״ל. והראייה לדין הרמב״ם מהמשנה (כ.) שכללה את דין איסור מצוה - דהיינו השניות עם דין איסור קדושה - דהיינו חייבי לאוין. ובגמרא (דף כ:) איתא דאם היבם בא על יבמתו שהיא שנייה לו דנפטרה צרתה. ובפשטות משמע דהרבנן אסרו שניות באיסורי ביאה דעלמא אך לא גזרו עליהן חלות שם ודין ערוה מדרבנן, ומשו״ה צרות שניות מותרות כדין צרת חייבי לאוין דעלמא וכדפסק הרמב״ם.
ומאידך יתכן ששניות פוטרין את צרותיהן ממ״נ, דאילו מצד דינא דאורייתא הרי מייבמין וחולצין אותן ופוטרין את צרותיהן, ואילו מצד דינא דרבנן הרי הן ערוה ואף צרותיהן צרות ערוה הן שנפטרין לשוק בלי יבום וחליצה. ברם יעויין בסוף דברי התוס׳ ד״ה רבי שמעון (דף יא.) שדחו את הממ״נ הזו בסוטה דרבנן, ולכאורה ה״ה בשניות שהממ״נ הזו אינה מתקבלת. וכן א״א לומר ברמב״ם את הממ״נ הזה שהרי התיר לכתחילה לייבם את צרת שניה, ואילו מצד הממ״נ היתה אסורה לייבמה מדרבנן מדהויא צרת ערוה מדרבנן.
ונראה דלרמב״ם לא גזרו על שניות חלות שם ערוה מדרבנן כלל אלא שאסרן באיסור ביאה דעלמא. ולכן זיקתן לא הופקעה דאינן אלא איסורי ביאה דעלמא בדומה לחייבי לאוין ומשו״ה יבומיהן חל בדיעבד כמו היבום דחייבי לאוין. ונראה להביא סמוכים לכך מהרמב״ם שכלל את עיקר דיני השניות בהל׳ אישות (פ״א: הל״ו) ולא בהל׳ איסורי ביאה (פרק ב׳) בין דיני העריות. ונראה מכך דס״ל דעריות דעלמא שאינן בנות קידושין נאסרו באיסור ביאה ולא באיסור אישות ולכן הביאם בהל׳ איסורי ביאה. ואילו שניות שעיקר איסורן הוי איסור אישות, לכן הרמב״ם קבע מקומם בהל׳ אישות ולא בהל׳ איסורי ביאה. אמנם הרמב״ם סידר נמי את הדינים של חייבי לאוין דעלמא בהל׳ איסורי ביאה (פט״ו - ט״ז) ולא בהל׳ אישות, ואע״פ שבנות קדושין הן. והטעם משום דסובר דלוקין עליהן רק בביאה אחרי קדושין (רמב״ם פט״ו מהל׳ איסורי ביאה הל״ב), ומכיון דעיקר הלאו חל רק בקידושין עם ביאה ולא בקידושין לבדו לכן קבע הרמב״ם הלכות חייבי לאוין בהלכות איסורי ביאה. משא״כ שניות שאסורות מדרבנן בקידושין בלי ביאה כמו שאסורות בביאה בלי קידושין, ומאחר שנאסרו בקידושין בלבד בלי ביאה, לפיכך הרמב״ם קבע את רוב דיניהן בהל׳ אישות ולא בהל׳ איסורי ביאה.
ויעויין בטור (אה״ע סי׳ ט״ו) שכתב וז״ל אלו שאינן בני קדושין מחמת ערוה מהן מן התורה ומהן מדרבנן, אותם שהם מן התורה לא תפסי בהו קדושין כלל ואותן שהן מדרבנן כו׳ צריכות גט עכ״ל. וכתב ע״ז בב״י וז״ל אין דברי רבינו מדוקדקים דאותן שהן מדרבנן בני קדושין הן שהרי קדושין תופסין בהם אלא שאסור לישא אותם ולכך ה״ל לכתוב אלו נשים אסורות משום ערוה עכ״ל. ולכאורה הטור עם הב״י פליגי בחקירתנו, דאליבא דהטור הרבנן גזרו חלות שם ערוה על שניות ולכן אינן בנות קדושין, ואילו אליבא דהב״י אינן עריות מדרבנן אלא איסורי ביאה בעלמא הן והויין בנות קדושין אף מדרבנן. ועיי״ש בדרכי משה שכ׳ וז״ל ול״נ דרבינו דקדק בלשונו לומר שאינן בני קדושין ר״ל שאין קדושין תופסין בהן כמו באחרים ואף בדבר שהוא מדרבנן אם בא אחר וקדשה צריכה ממנו גט הרי לך שאינן בני קדושין כמו נשים אחרות כנ״ל ליישב דברי רבינו אבל צ״ע על עיקר הדין אם אמת הוא דאם קידש אסור מדרבנן ובא אחר וקידש אם צריכה גט מן השני אחר דאינן קדושין מדאורייתא כלל אפשר דלא החמירו ביה רבנן וצ״ע דהא אפילו בחייבי לאוין קדושין תופסין ולא מצינו דאם קדשה אחר דצריכה גט מהשני כ״ש באיסורי דרבנן ולכן הדבר צ״ע עכ״ל. ובדבריו השאיר הרמ״א את הדבר בספק, דיתכן דשניות הויין עריות מדרבנן דאין קדושין תופסין בהן, ולפיכך אם אדם קדש שניה, ובא איש אחר ג״כ וקדשה, צריכה גט מהשני כי קדושי הראשון קדושי ערוה מדרבנן הן שאינן חלין. אך יתכן דלא צריכה גט כי שניות איסורי ביאה הן ולא איסורי עריות, וקדושי הראשון חלו וקדושי השני לא חלו.
ויעויין עוד ברמב״ם (פ״א מהל׳ יבום הלי״ב) שכתב וז״ל וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר האחין, וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים כשניות, שמאחר שמת אחיו בלי ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו, לפיכך תופסין בהן הקדושין כשניות עכ״ל. ומפשטות לשונו משמע כב״י ושלא כטור דשניות בנות קדושין הן ואינן עריות מדרבנן.
ובכן לרמב״ם צרות השניות מותרות משום דלא גזרו על השניות חלות שם ודין ערוה אלא רק איסור ביאה בעלמא בדומה לחייבי לאוין, וכמו דצרת חייבי לאוין מותרת ה״ה צרת שניה מותרת. ולפי״ז צע״ק לרמב״ם למה גזרו הרבנן חלות שם ערוה וצרת ערוה בקרובת חלוצתו ובצרתה ומ״ש משניות דלא גזרו עליהן איסורי עריות מדרבנן, ואילו קרובת חלוצתו וצרתה הרי הן ערוה וצרת ערוה מדרבנן.
ונראה דיעויין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ יבום הל״כ) שכתב וז״ל וכן שתי יבמות הבאות מבית אחד שהיתה האחת מהן שניה כו׳ הרי צרתה מותרת וחולצת או מתייבמת. אבל החולץ ליבמתו הלכה אחות חלוצתו כו׳ ונשאת לאחיו ולו אשה אחרת ומת ונפלו שתיהן לפניו, כשם שקרובת חלוצתו אסורה עליו כך צרתה אסורה והרי שתיהן כשניות לו וחולצות ולא מתייבמות. ומפני מה אסרו צרת קרובת חלוצתו מפני שמתחלפת בצרת חלוצתו עכ״ל. ולכאורה בסוף דברי ההלכה בא הרמב״ם לתרץ את הקושיא למה צרת שניה מתייבמת ואילו צרת קרובת חלוצתו אינה מתייבמת. ותירץ משום דצרת קרובת חלוצתו מתחלפת עם צרת חלוצתו. וצע״ג בכוונת דבריו שהרי הרמב״ם (בפ״א מהל׳ יבום הלי״ב) כתב וז״ל וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ על שאר אחין. וכולן אסורות עליהן מד״ס כשניות. שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו, לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות עכ״ל. הרמב״ם פסק כאן שהחלוצה וכל צרותיה שנפלו עמה לייבום הותרו מדאורייתא לחולץ ולאחיו משום שאיסור אשת אח הותר בשעת הנפילה, ואיסור החלוצה וצרותיה על החולץ ועל אחיו איסור דרבנן הוא ולא מדאורייתא. ובפשטות סובר דנאסרו באיסור ״לא יבנה״ מדרבנן, וא״כ מהי השייכות לגזור בצרת קרובת חלוצתו שתאסר באיסור צרת ערוה מדרבנן אטו איסור צרת חלוצה, הרי שני איסורים שונים לגמרי הם ואין סברא כלל לגזור זה אטו זה. ועוד דמאחר דשני שמות דאיסורים שונים הם הו״ל גזירה לגזירה שאין גוזרים אותה.
ונראה שאין הרמב״ם התכוון לומר שגזרו איסור צרת קרובת חלוצתו אטו איסור צרת חלוצתו כשנפלו שתיהן ביחד לפני החולץ מאותו בית המת. אלא דהרמב״ם התכוון לצרת החלוצה שנפלה עם החלוצה לפני החולץ מאח שני, כלומר שאחרי החליצה הלכה החלוצה ונשאה לאח שני והוא מת ונפלה שנית לפני החולץ, דמדרבנן גם היא וגם צרתה מהנפילה השניה אסורות על החולץ מדין ערוה וצרת ערוה מדרבנן. וחידוש עצום ברמב״ם שמדרבנן איסור החלוצה על החולץ הוי חלות איסור ערוה ואוסר את צרתה באיסור צרת ערוה מדרבנן, ומשו״ה החלוצה וצרתה חולצות ולא מתייבמות מדין ערוה מדרבנן. ועל דרך זו מבוארת היטב את הגזירה דרבנן דגזרו בצרת קרובת חלוצתו אטו צרת חלוצתו מפני שמתחלפות זו בזו, משו״ה אסרו את שתיהן באיסורי צרת ערוה מדרבנן, ואינן דומות לשניה דאע״פ שנאסרה מדרבנן אינה חלות איסור ערוה מדרבנן, ומשו״ה צרת שניה מותרת, משא״כ צרת חלוצה וצרת קרובת חלוצתו דהויין צרת ערוה מדרבנן.
ועלינו לבאר למה מהוה חלוצה ערוה דרבנן על החולץ. ונראה דהגזירה מדרבנן בחלוצה היתה לאוסרה על החולץ בשם איסור ערות אשת אחיו. דאע״פ דמדאורייתא איסור אשת אחיו הותר משעת נפילה, מ״מ אין הדין כך מדרבנן, אלא רק מצות יבום דוחה את האיסור דאשת אחיו ומתירו, ואילו בחליצה דחסר קיום יבום, איסור אשת אחיו עדיין בתוקפה ואסורה. ונראה להוסיף, דאפילו מדרבנן החלוצה אינה ערוה גמורה דאשת אח, דא״כ לא היו קידושין תופסין בה והרמב״ם הרי פסק דקידושין תופסין בחלוצה. אלא דמדרבנן חלות שם ערוה דאשת אח חל בגברא דחלוצה ואעפ״כ איסורה דרבנן קל דבת קידושין היא. ברם מאחר דחל בה שם ערות אשת אח כשנופלת לפני החולץ ליבום פעם שנית מאח שני הרי היא אסורה להתייבם לו מדין ערוה דרבנן ואוסרת נמי את צרתה ליבום מדין צרת ערוה דרבנן. דשאני חלוצה משניה, דחלוצה אסורה בשם איסור ערוה דאשת אח, ואילו שניה נאסרה באיסור ביאה בעלמא בלי חלות שם ערוה. משו״ה אסור לייבם צרת חלוצה ואילו צרת שניה מותר לייבם.
אך קשה ע״ז שני דברים: א) למה כ׳ הרמב״ם בקידושי חלוצה וז״ל לפיכך תופסין בהן קידושין כשניות עכ״ל הרי חלוצה הויא ערוה מדרבנן והשניה אינה ערוה כלל, וצ״ע.
ב) הרמב״ם פסק דחלוצה לענין קדושין אינה כערוה ואילו לענין יבום הרי היא כערוה והחילוק הזה צריך עוד ביאור.
ולכאורה הביאור הוא דאי - תפיסת קידושין בערוה תלוי בחומר איסורה דהיינו שרק עריות שנאסרו באיסור כרת אינן בנות קידושין. ואילו חלוצה, אינה ממחייבי כרת מדרבנן, ואיסורה קל דהוי רק איסור מדרבנן בעלמא, ומשו״ה קידושין תופסין בה גם מדרבנן. ומאידך בחלוצה חל שם ערות אשת אח, וחלות שם ערוה דחלה בה אוסרתה ואת צרתה לייבום. וכבר הבאנו בשיעוריםא את המחלוקת דבראשונים האם הפטור דערוה מייבום ומחליצה תלוי באי - תפיסת קידושין או בחלות שם ערוה בגברא. ומפסק הרמב״ם בחלוצה נראה דתלוי בחלות שם ערוה שבגברא ולא באי - תפיסת קידושין. אך צ״ע, שהרי הרמב״ם קבע (פ״ו מהל׳ יבום הל״ח - י׳) שיסוד הפטור דערוה דאורייתא מייבום ומחליצה נלמד מפסוק ״ולקחה״ וחל משום שאינה בת ליקוחין, ואילו חייבי לאוין דבני ליקוחין הן אינן פטורות. וביארנו בשיעוריםב דהרמב״ם ס״ל כהרמב״ן, דזיקת ייבום מהווה חלות אישות, ומאחר דעריות אינן בנות קידושין משו״ה אינן בנות זיקה, ולכן עריות פטורות מייבום ומחליצה. אך ע״ז קשה מאוד לפי מה שביארנו כאן בשיטת הרמב״ם בחלוצה, דלפי ביאורנו כאן ס״ל לרמב״ם דחלוצה אע״פ דבת קידושין היא מדרבנן מ״מ חל שם ערוה בגברא מדרבנן האוסרה ואת צרתה בייבום מדרבנן. וצ״ל דחלוק דין ערוה מדרבנן מדין ערוה מדאורייתא. דדין ערוה מדאורייתא חל משום דערוה אינה בת קידושין, ואילו דין ערוה מדרבנן חל משום שם ערוה שחל בגברא ואע״פ דהויא בת קידושין, וצ״ע.
ה
הגמרא לעיל (דף כז.) דנה בדין צרת אחות זקוקתו. לפי כמה אמוראים שם בתחילת הסוגיא הרי היא אסורה וחליצתה חליצה פסולה. ולכן ס״ל דאם נפלו שתי אחיות וצרותיהן בזיקה כולן אסורות וחליצת כולן פסולות. מאידך רב אשי סובר דבחלץ לאחיות לא נפטרו הצרות דחליצת האחיות פסולות. ומאידך אם חלץ לצרות נפטרו האחיות ״ומשום דלא אלימא זיקה לשויי לצרה כערוה״. ובפשטות רצונו לומר דצרת אחות זקוקתו מותרת. וכן משמעות הרמב״ם (פ״ז מהל׳ יבום הל״ט - י). וה״ה משמע מרש״י (דף כז. ד״ה לעולם), אך בתחילה לא כ׳ כן רש״י (שם בד״ה חלץ), וצ״ע בשיטתו. עכ״פ לפי הרמב״ם נראה דצרת אחות זקוקתו מותרת ואילו צרת חלוצתו אסורה. ועלינו לבאר מ״ש זו מזו.
ונראה דהרמב״ם סובר דחלוצה אסורה בחלות שם איסור דערות אשת אחיו, ומשו״ה אוסרת את צרתה באיסור צרת ערוה. משא״כ אחות זקוקתו שאינה אסורה בחלות שם איסור ערות אחות אשתו אלא רק בשם איסור חדש דאחות זקוקתו, אך אין איסור זה חלות שם ערוה אלא איסור ביאה בעלמא, ומשו״ה צרתה מותרת. ובביאור שיטתו נראה דבשלמא חלוצה ערות אשת אחיו מדרבנן היא שהרי בחיי המת היתה ערות אשת אחיו גמורה, ולכן חלות שם איסור ערוה עדיין חלה בה אחרי החליצה וצרתה אסורה. משא״כ באחות זקוקתו, דזיקה אינה חלות אישות גמורה אלא חלות אישות חלשה שאין בכחה לאשוויה לאחות זקוקתו חלות שם ערוה, אלא רק לאוסרה באיסור ביאה בעלמא בלי שם ערוה שחל בגברא, ומשו״ה צרת אחות זקוקתו מותרת.
אמנם לא כ״ע מסכימים עם הרמב״ם, דהרי האמוראים בתחילת הסוגיא שם ס״ל דצרת אחות זקוקתו אסורה וחליצתה פסולה. ובפשטות ס״ל דאיסור אחות זקוקה מהווה איסור ערוה הדומה לאיסור אחות אשתו ומשו״ה אוסרת את צרתה. גם רוב הראשונים ס״ל דחלוצה אינה חלות איסור ערוה ואינה אוסרת את צרתה מדין צרת ערוה, עיין בשיעורים למעלה. ולדידהו צריכים לחלק להיפך, דדוקא אחות זקוקתו מהוה איסור ערוה שנאסרה בשם ערות אחות אשתו דזיקה מדרבנן כאישות דאורייתא דמיא, ואילו חלוצה אסורה באיסור ביאה בעלמא דאינה ערוה ואינה אוסרת את צרתה.
ו
אף דברי רש״י לתחילת הסוגיא שם (ד״ה חלץ) מורים דשיטתו דצרת אחות זקוקתו אסורה משום דשם אחות זקוקה הויא חלות שם ערוה שאוסרת צרתה. אלא דס״ל לרש״י שאין חליצת צרת אחות זקוקתו חליצה פסולה בנוגע לאחותה וז״ל דצרות נמי אי הוה בעי לא הוה מייבם מיהו קל איסורם משל אחיות, הלכך אף חליצתם משובחת משל אחיות עכ״ל. ודבריו צריכים ביאור.
ויתכן דרש״י ר״ל דאחות זקוקה אסורה בחלות שם איסור ערוה מדרבנן, ומשו״ה אוסרת אף את צרתה וחליצת האחות פסולה. ואילו שאני צרת אחות זקוקתו דאע״פ דאסורה מדרבנן, אך לא נאסרה בחלות שם איסור ערוה כמו צרת ערוה מדאורייתא. ולכן איסורה קל מאיסור אחות זקוקתו, ולכן חליצת צרת אחות הזקוקה כשרה ומועלת בנוגע לאחות הזקוקה, וחליצת הצרה איפוא פוטרת את אחותה. רש״י סובר דכשיש שתי יבמות האסורות ביבום, אלא שאחת אסורה באיסור ערוה והשניה אסורה באיסור ביאה בלי שם ערוה, חליצת זו שאסורה ואיננה ערוה כשרה היא כדי לפטור את זו דהויא ערוה מדרבנן ודאיסורה חמור. דחליצת מי דאיסורה קל פוטרת את מי דאסורה חמור. משא״כ להיפך, דחליצת האחות דאיסורה חמור חליצה פסולה ואינה פוטרת את הצרה שאיסורה קל. דדומה מי שאיסורה קל ומי שאיסורה חמור למי שמותרת בהדי מי שאסורה.
ובביאור הבחנת רש״י בין איסור אחות זקוקתו דחלות איסור ערוה הוא לבין איסור צרת אחות זקוקתו דאיסור קל הוא בלי חלות שם ערוה, נראה דרש״י לשיטתו הנ״ל בשיעוריםג דצרת ערוה אינה שם ערוה בפני עצמו אלא דצרת ערוה פוטרת צרת צרתה מדהויא אשת אחיו שלא הותרה בנפילה הראשונה. דכל זה נכון בצרת ערוה גמורה דעלמא דנפטרה לגמרי בלי יבום וחליצה מהנפילה הראשונה, ומשו״ה עדיין אסורה היא באיסור אשת אח. משא״כ בצרת אחות זקוקתו, דזיקה אינה אישות גמורה, דהאחות וצרתה נפלו בפני היבם בנפילה הראשונה וזקוקות לחליצה, ומשו״ה הותר איסור אשת אח דהמת בנפילתם ליבוםד, ומשו״ה אע״פ דחל איסור צרת ערוה דעלמא על הצרה מ״מ הוי איסור ביאה קל, אך חלות שם ערוה לא חל בצרת אחות זקוקתו, שלא כמו בצרת ערוה דעלמא. ואילו אחות זקוקתו עצמה נאסרה במקצת שם ערוה משום דהזיקה מקצת אישות היא מדרבנן דמטילה עליה מקצת שם ערוה כמו דחל באחות אשתו דדומה אליה. ויוצא דאיסור אחות זקוקתו איסור חמור הוא משום דהוי שם איסור ערוה. ואילו איסור צרת אחות זקוקתו איסור קל הוא דלית בו חלות שם איסור ערוה.
וכל זה ס״ל לרש״י באחות זקוקתו ובצרתה. ואילו בחלוצה ס״ל דאע״פ דאסורה עכ״ז אין איסורה איסור ערוה כלל אלא איסור דעלמא. ואיסור צרת חלוצה איסור אחר הוא דחל אפילו בצרתה מנכרי. אך לא חל בחלוצה ובצרת החלוצה חלות איסור ערוה כלל, שלא כמו דחל באחות זקוקתו ובצרת אחות זקוקתו. והביאור דחליצה מתרת ומפקעת את כל האיסורים דקרובות זקוקתו, ואיסור אחר הוא האוסר את החלוצה ואת צרתה, אך לא בחלות שם ערוה. וחלוצה וצרתה לרש״י דומות איפוא לשניות האסורות באיסור ביאה דעלמא אך בלי חלות שם איסור ערוה, דמשו״ה שניה אינה אוסרת את צרתה משום דאינה ערוהה
ע״כ ענין קרובות חלוצתו
גמ׳. יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה. לרב חוזרת להתירה הראשון ולשמואל נאסרה לעולם.
בביאור שיטת רב נראה דס״ל דיבמה יכולה לנפל בכמה נפילות ממיתה אחת, ובתנאי שתיפול לראשונה בשעת המיתה, דאזי אע״פ שנאסרה אח״כ לשעה מ״מ תיפול פעם שנית כשאחותה תמות ותותר, דסובר דפטור ערוה הפוטרתה עולמית חל רק כשחל חלות שם ערוה בשעת הנפילה הראשונה בשעת המיתה ולא בשם ערוה דחל אחרי הנפילה. 7 ר״א היא כו׳. דס״ל לר״א דנישואין הראשונים מפילים ולא המיתה לבדה מפילה (עי׳ לקמן דף קט. דככה ביאר אביי את שיטתו דמספקא ליה לר״א בזה עיי״ש ואכמ״ל). כלומר דס״ל לר״א דאין במיתה חלות מתיר בפני עצמו אלא דהאישות היתה ראויה מעולם להיתר הנפילה משום דדין הנפילה חל בעצם חלות האישות מלכתחילה, ואם גירשה דפקע דין הנפילה וההיתר אזי נאסרה לעולם. וה״ה בנאסרה לאחר הנפילה דמכיון דההיתר פקע נאסרה לעולם.
גמ׳. הדר אמר כו׳. כלומר, דבאופן דר״א, כשגירשה פקעה מצות היבום מהאישות שאסרה, ומשו״ה נאסרה לעולם. משא״כ בדחזיא בשעת הנפילה, כלומר דהאישות דאסרה ראויה היתה להיתר הנפילה ואף הפילה בשעת מיתת בעלה והותרה, אלא שלשעה קלה נאסרה, ומשו״ה אח״כ חזרה להתירה משום שעצם האישות מעולם היתה ראויה להיתר יבום.
גמ׳. אפי׳ תימא כרבנן כו׳. כלומר דלרבנן מיתה מתירה כל חלות איסור אשת אח שיש עליה מחמת אותו אח שמת. משא״כ בציור דידן דנאסרה אחרי המיתה א״א למיתה להתירה פעם שנית בנפילה נוספת אחרי הנפילה הראשונה שבשעת מיתה.
שיטת הרשב״א בחזרה להתירה הראשון.
הרשב״א האריך בחידושיו וקבע דבנאסרה בנשואי אחותה או לפי מ״ד אין זיקה זיקת היבמה פקעה לגמרי והותרה לשוק מדאורייתא, וכשמתה אחותה חזרה להתירה ליבם אך אינה חוזרת לזיקת יבמין, שהרי הזיקה כבר פקעה אלא שההיתר דאשת אח שחל משעת הנפילה לא פקע ומותרת ליבם אך בלי מצוה לייבמה או לחולצה.
ויוצא שיש שלש שיטות בהיתר אשת אח דחל ביבמהו. שיטת הרשב״א כאן שהנפילה מתירה את האיסורז. שיטת רש״י (לקמן דף נב. ד״ה נתן) שקיום המצוה בביאה דוחה ומתרת את האיסור. ואליבא דתוס׳ (לעיל דף לה: בד״ה תגלי) משמע דחלות הזיקה מתרת.
ועלינו לבאר אליבא דהרשב״א את המחלוקת שבין רב ושמואל מהו הס״ד לתלות את מחלוקתם במחלוקת שבין ר״א והרבנן.
ונראה אליביה, דשמואל אינו מקבל את יסודו של רב דאמר דהמיתה והנפילה עצמן מתירין את האיסור דאשת אח. דשמואל סובר דהזיקה מתירה אך ורק בזמן שיש זיקה, ואילו כשנאסרה והזיקה פקעה נאסרה באיסור אשת אח לעולם.
ועלינו לבאר את התלייה במחלו׳ הרבנן ור״א.
ונראה דהרבנן סבורים דמיתה מתירה אף איסור אשת אח מאישות שלא הפילתה לייבום דהיינו האישות הראשונה מלפני גירושיה. וא״כ ניתן לומר דס״ל שהנפילה מתירה ולא דבר אחר, והיינו כרב דכיון דהותרה חזרה להתירה כי הותרה בנפילה. משא״כ לר״א דס״ל דההיתר חל רק מחמת זיקה, דהויא זיקה הבאה מאישות המת, דזהו יסוד ההיתר דייבום דהוי דין דנשואין הראשונים מפילים, דהיינו מחלות אישות המת ומזיקתו. וא״כ בהותרה ונאסרה דזיקת היבם פקעה אף התירה פקע ומכיון דנאסרה נאסרה.
והגמרא דוחה דאפילו לר״א דס״ל דהזיקה מתירה מ״מ כאן מכיון שהותרה בזיקה מתחילת הנפילה לכן איסור אשת אח פקע ממנה לעולם ואינה חוזרת לאוסרה ואפילו לאחר שפקעה הזיקה כשנאסרה באיסור אחות אשתו.
ועוד דאפילו לרבנן דס״ל מיתה מתירה מ״מ י״ל דהיינו רק בתנאי שלא נאסרה אח״כ כערוה, ואילו אם אחרי הנפילה נאסרה כערוה אזי אמרינן דלמפרע לא נפלה בנפילה המתרת ואסורה כאשת אח.
שיטות הרמב״ם והריטב״א בחזרה להתירה הראשון.
כתב הרמב״ם (פ״ז מהל׳ יבום הל״ח) וז״ל ואם מתה ארוסתו בין שמתה קודם מיתת האחין בין שמתה לאחר מיתתן חזרה היבמה להתירה ורצה חולץ רצה מיבם עכ״ל. והריטב״א חולק וס״ל דחזרה להתירה רק כשמתה אחותה בחיי האחין. ונראה דס״ל דהמתיר ליבם שנאסרה עליו הוי ההיתר שחל לכל האחין דעליהם לא נאסרה. דלריטב״א בנוסף לחלות זיקה שיש לכל אח ואח בלחוד יש נמי חלות זיקה לכל בית האחין ביחד. ומשו״ה אע״פ שנאסרה באיסור אחות אשה על יבם א׳ דזיקתה אליו כיחיד פקעה מ״מ אחרי שאחותה מתה חוזרת ונכללת בזיקת הבית אף ליבם זה שנאסרה עליו. ועליו חולק הרמב״ם דבכל אופן ואפילו בדליכא אחין אחרים ג״כ חוזרת להיתירה. ונראה דס״ל לרמב״ם דיש נפילה שנית נוספת לאחר זמן אחרי שהותרה להפילה ליבם בנפילה נוספת ובהיתר שני. ולריטב״א ליכא אלא נפילה אחת אלא שהנפילה לבית לא פסקה משאר האחין וחוזרת וכוללת את היבם שנאסר להתירה לו עוד פעם. וכ״ז לרב. ואילו שמואל נמנע מסברא זו.
אך צ״ע לפי הריטב״א דאם רב ושמואל חלוקים בדין דנפילה זיקת אחי הבית אם שוב חלה ליבם שנאסרה לו ואח״כ הותרה לו, מהי השייכות למחלוקת שבין ר״א והרבנן אם נשואין או מיתה מפילין וצ״ע.
דף מא ע״א. שיטת הרמב״ם במיתה מפילה.
הרמב״ם פסק מיתה מפילה, אך צ״ע בלשונו שהרי כתב (פ״ז מהל׳ יבום הלי״ב) וז״ל אבל המגרש את אשתו והחזירה ומת הרי זו מותרת ליבם. ואע״פ שנאסרה עליו בחיי אחיו בשעה שגירשה הרי חזרה להיתרה, וכשמת אחיו בהיתרה היתה עומדת עכ״ל. הרמב״ם האריך בלשונו וכוונתו צריכה ביאור.
ונראה דהרמב״ם אינו מפרש את שיטת הרבנן כפשוטה דהיינו דמיתה עצמה לבדה מתירה, אלא שאף האישות מתירה עם המיתה. וזוהי כוונתו בכתבו ״הרי חזרה להיתרה״ - ר״ל דהאישות השניה כוללת בתוכו היתר לאיסור אשת אח מהאישות הראשונה. ומסיים - ״וכשמת אחיו בהיתרה היתה עומדת״ - ר״ל דמיתה בכה״ג מתירה את כל איסור אשת אחיו דעליה אף האיסור דחל מהאישות הראשונה. כי לרמב״ם מיתה מתירה ביחד עם האישות, ובנשאה גירשה וחזרה ונשאה האישות השניה חלה להתירה ולכן המיתה נמי מתירה.
ברם אם זוהי באמת כוונת הרמב״ם, שהרי לעיל (דף יג.) איתא דנ״מ בין אם נשואין מפילים או אם מיתה מפילה הוא בצרת ערוה בשעת הנשואין, וכגון שגירש אחיו את הערוה ואח״כ מת, דלמ״ד נשואין מפילים צרת ערוה נאסרה בנשואין מלפני הגירושין, ולכן אסור לייבמה, ואילו למ״ד מיתה מפילה צרת ערוה מהנשואין שאינה צרת ערוה בשעת המיתה מותרת. וקשה שהרי לפי הרמב״ם לכ״ע הנשואין מפילים, אלא דמ״ד מיתה מפילה סובר דהמיתה מוסיפה היתר ומתירה אפילו לאיסור אשת אח מנשואין אחרים. וא״כ בדין היה דלכ״ע יחול שם ואיסור צרת ערוה בנשואין בלבד, ואע״פ דליכא ערוה הנופלת ושאוסרת צרת הערוה בשעת המיתה.
ויתכן דס״ל לרמב״ם דלמ״ד נשואין מפילים יש בכח הנשואין עצמן לאסור צרת ערוה, דהרי כל כח הנפילה כלול בנשואין. משא״כ למ״ד מיתה מפילה הסובר דעיקר כח המפיל הוא במיתה, ומשו״ה אע״פ שדין הנפילה חל נמי בנשואין אבל אין זה אלא כח טפל למיתה ואין בנשואין עצמן כח לאסר צרת ערוה בלי המיתה.
ונראה להביא ראייה לשיטת הרמב״ם דאף למ״ד מיתה מפילה מ״מ איכא חלות דין נפילה בנשואין מהגמ׳ לעיל (דף לא.) דנקטה דיש ביבמה חזקת היתר ליבם בחיי בעלה, וגם שיש חזקת היתר לצרת ערוה לשוק בחיי בעלה, והרי מוכח דדין הנפילה כבר כלול בנשואין ואפילו לפני מיתת הבעל.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
א לעיל (דף ב א) בתוס׳ ד״ה ואחות אשתו.
ב עיין בשיעורים (דף ב א) ד״ה משנה. חמש עשרה נשים ובעוד מקומות.
ג (דף ב א) בתוס׳ ד״ה עד סוף העולם אות ד׳.
ד ורש״י לשיטתו דהיתר אשת אח חל בנפילה משום דהותרה, עיין בהקדמה הראשון למסכתין.
ה ונראה דנ״מ באם בא על חלוצתו וצרתה וילדה בן דלרש״י אינו ממזר משום דלא עברו על איסור ערוה אפילו מדרבנן. ומאידך אליבא דהרמב״ם הבן ממזר הוא משום דאיסורי חלוצה וצרתה איסורי ערוה הם.
ו עיין בהקדמה למסכתין.
ז ואין להקשות מיבמה מעוברת שילדה בר קיימא שאסורה לשוק עד שעת לידת הוולד ומ״מ מחייבת בקרבן מיד דלית לה היתר נפילה דשם מגזיה״כ ״עיין עליו״ חסרה נפילה גמורה, ולכן ההיתר אינו חל.
הערות
Gemara
Peirush